הקדמת-קורונה: לא יודעת אם זה הזמן המושלם לפתח הרגלים חדשים. יכול להיות שכן. יכול להיות שרק לחלקינו. חלקנו בהישרדות ומחזיקים ראש מעל המים, חלקנו מאוד פנויים וסוף סוף יש לנו מקום במוח לפתח הרגל חדש או לאמץ מטרות.
אז קחו את זה באיזי. תנסו. מקסימום תצליחו.
מתחילה:
כמה פעמים אפשר לא להצליח להטמיע הרגל חדש? כמה פעמים אפשר להתייאש מעצמך?
אם חינוך באמת היה עובד, אז אני הייתי מסדרת את המיטה שלי כל בוקר, כל החיים, ואפשר היה להקפיץ מטבע על המיטה שלי מרוב שהכיסוי היה חלק והדוק.
כמו כל ילדה מבית בולגרי, ניסו ללמד אותי שצריך לסדר את המיטה כשקמים. לצערה של אימי לא עשיתי את זה בילדותי, ובוודאי לא כשעזבתי את בית הורי בגיל 20.
אח"כ נחשפתי לוידאו המפורסם, בו מסביר איזשהו אדמירל אמריקאי מדוע לסדר את המיטה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כל יום, כי זה נותן למוח איתות שאני פרודוקטיבית, סיימתי משימה ויש לי מסוגלות כלשהי בעולם הזה (הלינק בסוף).
גם לא עזר. צודק האדמירל, בוודאות. ועדיין לא עזר לי עם ההתמדה.
וזו כמובן רק דוגמה, כי אני גם רוצה לאכול בריא. ואני רוצה לשנות את המהלך של הבוקר. ויש עוד מלא דברים שאני רוצה לאמץ כהרגלים חיוביים.
בד"כ המהלך שלי היה בשלבים האלה: מתחילה - מתמידה יומיים שלושה - מפסיקה - מתבאסת.
ואז אני מחליטה על עצמי שאין לי כוח רצון.
ועוד יותר מתבאסת על עצמי. כי מי אוהב.ת לגלות שאין לה.ו כוח מסוים?
כשלמדתי NLP ודברים השתנו ממש. הסתבר לי שיש טכניקה שבה המוח כן מסכים לקבל על עצמו משהו חדש! והבנתי שעד היום פספסתי שלבים ממש חשובים!
אחד הדברים הכי חשובים שפספסתי, הוא שלמשהו שחשוב לי לא כדאי לקרוא "הרגל". בעברית זה מהמילה "רגיל". אני צריכה שזה יהפוך בדחיפות ל"טקס" עם התחלה אמצע וסוף. זה לא יכול להיות משהו רגיל אם זה חשוב לי. משם התאספו עוד חוקים:
מה הם החוקים להטמעת טקס חדש? (לגזור ולשמור)
1. למה לעשות אותו?
אם אין לי "למה" ממש ברור, שאני באמת מאמינה בו, זה לא יקרה בחיים. רק "כי צריך" או "כי זה יותר בריא" - פשוט לא יקרה.
2. ניסוח חיובי של הטקס.
למשל "אני רוצה לנהל בוקר רגוע". ולא "אני לא רוצה לצעוק בבוקר". עוד על שפת ה"כן" פה.
3. קביעות.
זה חייב לקרות בקביעות ולא לפעמים. עדיף בשעה קבועה. במחזוריות ברורה. נגיד לסדר את המיטה מיד כשאני קמה. לא לפעמים כשאני קמה, לפעמים אחרי צחצוח שיניים ולפעמים אחרי המקלחת. תמיד באותה נקודה. המוח הוא די סדרן כפייתי.
4. סימן חיצוני.
בלי סימן חיצוני כמו צלצול או פתק או כל סימן אחר - אני לא אזכור את זה. כי המוח שלי ממש בנוחות שלו בדיוק צף על אדי נטפליקס מהלילה או חולם על קפה ועוגייה. אין לו שום אינטרס לזכור שאתמול חשבתי שלסדר את המיטה זה חשוב לי.
5. כל הכבוד לי.
חייבת להיות מערכת פנימית או חיצונית שבה אני נותנת לעצמי טפיחה על השכם, ומחזקת אותי על האירוע. וזה צריך להיות הזיכרון האחרון מהטקס. לא הפעולה עצמה.
בקיצור זה בדיוק כמו שמלמדים חיות לעשות טריק!
המוח שלנו מבין ממש טוב כשאומרים לו הנה צלצול פעמון, תיכף יגיע אוכל, ונותנים ליטוף כשאכלנו יפה מעל הצלחת.
וכמו שאני מאמינה שכח רצון זה שטויות - ככה אני בטוחה שהרגלים וטקסים יכולים ממש לשנות לנו את החיים. להכניס שקט לרגעי עצבים, לשנות הרגלי תזונה או עישון, לשפר מערכות יחסים. כל הרגל חדש שנרצה בחיים.
בתמונה -
הוכחה פורנזית שאני מסדרת את המיטה (+ הוכחה שהילדים המצחיקים שלנו מתגנבים ומבלגנים אותה :)
*את כיסוי המיטה הקסום קיבלתי ממיקי, אחותי שבלב, שאיבדה השנה את אמא שלה, דינה דיין ז"ל. דינה סרגה אותו במו ידיה, כמו שהרבה בולגריות עשו ועושות עד היום.
מזמינה את כל מי שקורא.ת את הפוסט להתחייב כאן ועכשיו להתחיל משהו חדש. התחייבות פומבית זו התחלה מעולה כדי להבהיר למוח שאני רוצה משהו.
רק כדי להראות כמה זה אפשרי, אני מוכנה בתמורה להרים את הכפפה ולתמוך במי שצריכה דחיפה, תמיכה או עוגייה.
כתבו לי מה הכי הייתן רוצות לאמץ בחיים שלכן ואני מבטיחה לעשות מה שביכולתי כדי לעזור.
ננסה ונצליח!
*לחיצה על הלב למטה משמאל מספרת לי שאהבת את הפוסט!
וכמו שהבטחתי, למי שהגיע.ה עד הלום, קבלו את האדמירל. ממש ממליצה לצפות!