top of page

איך להישאר בנאדם גם ברשת החברתית

כשהתחלתי לכתוב את הטורים, חרדתי מהטוקבקים, ולא טעיתי. למה הרשת החברתית מוציאה מאיתנו את המפלצת ואיך אפשר לבחור אחרת? ענת ריב"א עם שבעה כללים שישמרו עליכם ועל הסביבה שלכם


למעבר לכתבה באתר "הארץ"

כשהתחלתי לכתוב את סדרת הפרקים האלה, הדבר שהכי הטריד אותי ואת העורכת, הוא איך יגיבו הקוראים לטייטל שלי כמאמנת NLP ואם נכעיס בכך את קוראי המדור. במילים פחות עדינות - אני ממש חששתי מהטוקבקים, ולצערי לגמרי בצדק. התגובות הקשות לא איחרו לבוא ומגיבי הפרקים ניצלו את ההזדמנות להביע את רתיעתם ולפעמים זעמם בנוגע לרעיונות, לדרך בה התנסחתי וכמובן להכשרה שלי. 

אחת התגובות שהפתיעו אותי ושמרתי בצד, הופיעה בתגובות לפרק הרביעי בסדרה, שעסק בדרכים ליצירת כימיה מודעת עם אנשים, בעזרת שיקוף שפת גוף והקשבה אקטיבית - מה שמכונה בעולם ה-NLP "ראפור".

תגובה ראשונה כלשונה: "מת על מאמרי הדרכה שנותנים לך רשימה ארוכה של הוראות איך להיות ובעיקר איך לא להיות (כאן בדרך כלל גם מופעל 'הומור', כלומר לצחוק וללעוג להרגלי התנהגות מסוימים, הרבה מהם... של רוב האנשים, בהם אתה), ואז, אחרי הרשימה והסבריה, ההנחיה האחרונה היא 'אבל הכי חשוב - תהיה עצמך' (או 'תהיה ספונטני'). לזכות המאמר הזה יצוין שהוא לא נופל לפתטיות הזו"

מפתיע לגלות שלצד הביקורת הצינית והזועפת המתקיימת לאורך רוב התגובה, השורה האחרונה מספרת לנו שזוהי בעצם תגובה חיובית. אנחנו רגילים לחשוב הרשת החברתית כ"מרושעת" ומלאה באנשים "רשעים" שרק מחפשים איפה לפרוק את העצבים שלהם. בפרק הזה נסתכל על התקשורת ברשת ומה במבנה שלה תומך ברשעות, אם בכלל. מה בה משרת את חופש הביטוי ומה לא, ואיך לתקשר בצורה מיטבית אונליין. 

טרולים, מי הם?

אם נצא מנקודת ההנחה שעסקנו בה בפרק קודמים, שכולנו שונים ותופשים את העולם בצורה שונה, על פי המסננים, הפרשנות הפרטית וה"מפה האישית שלנו" - בתקשורת אונליין המצב רק מחמיר. העובדה שאין בתקשורת אינטרנטית טון דיבור, קשר עין ונוכחות פיזית, מעצימה את הפרשנות שלנו כמקבלי התוכן. תקשורת "שטוחה" כזו עלולה ליצור יותר אי הבנות והקושי להבין אחד את השני רק עולה. אנחנו מנחשים מה הטון בו נכתבו הדברים או את ההקשר בו צולמה התמונה, וכל אחד מאיתנו מניח שהוא מתנהל בהתאם לחוקים "מקובלים" במדיה, בעוד שבפועל אין חוקים ברורים ואנחנו מנהלים את התקשורת ברשת לגמרי על דעת עצמנו וחוקי המוסר שלנו.

ואם זה לא מספיק מעורפל, בכל אפליקציה מקובל סגנון תקשורת אחר. התקשורת שלנו בוואטסאפ קלילה בהרבה מזו שמתנהלת במייל וזו שברשתות חברתיות כמו פייסבוק, פתוחה פחות מהתקשורת באפליקציות הייעודיות להכרויות. ההזדמנות להתבטא ולומר את כל העולה על דעתנו לכל אחד ולעולם כולו בתפוצת ענק באמצעות המדיה החברתית נשמעת רעיון די מדהים בתיאוריה. מצד שני, ניתן בהחלט לנצל את ההזדמנות הזו לרעה או להבין אותה לא נכון, ולעתים קרובות מדי זה אכן מה שקורה. 

הלוציפר שבתוכנו

האופציות להיפגע ברשת החברתית הן יומיומיות. מעבר למוען המקורי שמפרסם פוסטים, מספיק שהגבת בדרך זו או אחרת על פרסום של מישהו אחר - וכבר אתה חשוף להערות בעצמך. לצד שרשורי מחמאות, שרשורי תגובות עם החלפת עלבונות ניתן לראות כל יום ו"חופש הביטוי" מתגלה בהם במלואו הדרו או נוראותו, כשאנחנו יכולים להסתתר מאחורי מאחורי המילים - הרי לא היינו עונים כך לשכנה בחדר המדרגות, לו היתה מתבטאת באופן דומה לפוסט. כשאנחנו מתחבאים מאחורי המקלדת, אנחנו כמו מחטטים באף באוטו: אנחנו יודעים שרואים אותנו אבל מרגישים שלא. לצערנו, ההגנה המדומיינת הזו תומכת באפשרות לפגוע באחרים. 

ניסוי הכלא השנוי במחלוקת

האם כל מי שכותב הערות פוגעניות ברשת הוא אדם מרושע או רע מיסודו? אם ניקח לדוגמה את תגובתה (האמיתית) של "שולה מעפולה" שכתבה על הטקסט שלי, "חפירה כזו לא ראיתי כבר הרבה זמן. כמה מילים אפשר לגבב על אמירה פשוטה?", קל לנו לחשוב שאותו אדם מאחורי "שולה" הוא או היא אדם לא נחמד או אפילו מרושע קצת. אנחנו אוהבים לחשוב שיש אנשים רעים, שהם מיסודם "כאלה", ואילו אנחנו שונים מהם מהותית. אבל אולי אנחנו מוצבים בתפקיד הזה? הרי המבנה של הרשת החברתית מכיל בתוכו מקום ייעודי ובולט לתגובות, והגולשים מתבקשים או מוזמנים לבקר או לשבח את התוכן המוצג. זהו "תפקידם", וקשה להתעלם ממנו. 

בספר "אפקט לוציפר" טוען החוקר פיליפ זימבארדו שאין אנשים רעים או טובים, אלא התנהגויות רעות או טובות, בהתאמה לתפקיד החברתי שלהם או לקבוצה אליה הם משתייכים באותו זמן. אחד הניסויים המפורסמים שלו הוא הניסוי המוכר בשם "ניסוי הכלא של סטנפורד" שנערך בתחילת שנות ה-70 וספג ביקורות קשות. בניסוי סטודנטים התנדבו להיכנס ל"כלא" שהוקם בסטנפורד כדי לבדוק את התנהגותם במשך שבועיים, כשתפקיד האסירים מול המפקדים ניתן לפי הגרלה. כידוע, הסוהרים התאכזרו אל האסירים, והתעללו מהם הרבה מעבר לצפוי ולמותר.  

עם חלוף השנים חלקים מהניסוי התגלו כלא תקפים ואף שקריים, אך קשה להתעלם מרעיון עצמו, שמתייחס לכך ש"התפקיד" או המערכת בה האינדיבידואל נמצא משנים את הנטייה שלו לפעול בצורה זו או אחרת. "שולה מעפולה" אולי לא נסחפה להתעללות, אך יתכן שעצם המבנה העיצובי של המערכת מזמין אותה ואת המגיבים האחרים להתלהם בלי יותר מדי מחשבה. היא ממלאת את את תפקידה כגולשת ברשת "נאמנה", בכך שהיא תופסת את הפיתיון המוגש לה על ידי הממשק עצמו. קראת - בואי והשמיעי את דעתך שלך, ועשי זאת באופן בולט ככל האפשר. התפקידים המתבקשים מקבלים את מלוא עוצמתם בשילוב של הדחף האנושי להביע את דעתנו והמרחב המאפשר הבעת רגשות באופן חופשי.

אפקט לוציפר

מה אפשר לעשות אחרת?

* דמיינו שהחבר הכי רגיש שלכם או הבת שלכן, הם שנמצאים בצד השני. קל לשכוח שבצד השני יש אדם, אולי גם אדם במצב רגיש. אם אתם רוצים להיות ב"צד הבטוח", הניחו שבצד השני של הרשת יש אדם שהוא ממש בקצה הסקאלה של הרגישות והגיבו בעדינות בהתאם לכך. 

* היזהרו עם הסרקזם. סוג ההומור הזה יכול בקלות להתפרש כפוגעני או לא מובן. בפרק השלישי התעמקנו בשאלת הפרשנות האישית של כל אחד מאיתנו ובתפישה שמה שברור לנו ומתפרש על ידינו כהומור עלול להתפרש כעלבון בצד השני, או כבדיחה על חשבונו. בקבוצות מסוימות מאוד רלוונטי לענות בהומור שחור משחור, באחרות ממש לא. שימו לב איפה אתם מפרסמים או מגיבים והאם זה מותאם למי שמולכם. 

* אל תגיבו על תוכן פוגעני. התגובות עוזרות להפיץ אותו ולהרחיב את מעגל החשיפה שלו. התעלמות ודיווח לפלטפורמה בה הוא פורסם הן הדרך היעילה ביותר להעלים תוכן אלים. במקום להתנגח, הפסיקו לעקוב. 

* התעלמו מ"טרולים". טרולים הם גולשים המגיבים במכוון בווכחנות, מחרחרי ריב ונהנים מעצם התססת השטח. אם אתם לא בטוחים שמולכם טרול, אבל חושדים - מוטב שתניחו שזה המקרה. ויכוחים קיצוניים ברשת עושים עוול לכל המשתתפים. גם אם נדמה לכם שאתם לוחמי צדק, זו לא הדרך להכניע טרול. הדרך היחידה היא להתעלם. 

* אל תשרפו גשרים. התגובות והפוסטים שלכם נשארים ברשת, ואין לדעת מי קורא אותם. אולי זה הבוס הבא שלך, אולי האשה שתרצה להכיר. אם אין לכם משהו משמעותי לומר אבל אתם חייבים לומר משהו, פשוט היו נחמדים.

* כשבוער לכם כן להגיב על משהו בוער, קחו הפסקה. פאוזה של חמש דקות מרגע כתיבת תגובה ועד הלחיצה על כפתור ה"שלח". יש סיכוי מעולה שכשתרגעו ותתרחקו מהנושא, הצורך להתנגח יירד ותוכלו לעדן את התגובה או לוותר עליה בכלל. 

* פשוט תהיו נחמדים.  

bottom of page