אני מאמינה בלב שלם שהלב שלי הוא שלי, ואסור שלאף אחד אחד תהיה שליטה עליו ועל איך שאני מרגישה.
מתחילה מההתחלה,
אחד המשפטים השנואים עלי הוא "את בוחרת להיעלב, אף אחד לא מעליב אותך".
מבחינתי זה משפט כמעט מרושע, שלא תואם את רגשותיי.
מבחינתי יש מצב לגמרי שמישהו מעליב אותי בכוונה. שיש אנשים פויה שמדברים מגעיל ומעליבים על ימין ועל שמאל את סביבתם, במטרה להקטין אחרים, ולהגדיל את עצמם.
מוכנה להישבע שפגשתי לפחות שתיים כאלה בחיי.
וגם אני העלבתי אחרים.ות במטרה לפגוע לא פעם (סליחה, אם לא אמרתי על המקום).
אז הבנו כבר שאני לא מדברת על הקונספט הזה.
על מה כן?
על הרעיון של "הוא גורם לי להרגיש רע", "ההרגשה שלי תלויה באיך היא קמה היום", "היא מדברת אלי מגעיל ומעליבה אותי", "הוא בנאדם אגרסיבי ותוקף אותי כל הזמן".
רק השבוע הנושא הזה עלה בקליניקה 3 פעמים ומחוצה לה עוד 3 פעמים. ובחגים בכלל הכל בוער.
אומרים על הבוס, על משפחה, על בני זוג, כולם.
אז אני שואלת איך נהיה שלכולם יש אפשרות להחליט מה אני מרגישה?
שלכל אחד יש גישה חופשית ללב שלי או למצב רוח שלי?
ואני אומרת 'כל אחד' כי ברור שלקרובים אלי יש השפעה יותר גדולה, אבל תקום פה האשה שלא רתחה מזעם כשמישהו זר בכביש אמר לה משהו כזה או אחר.
למה שאתן מיוזמתי את השליטה על איך שאני מרגישה למילים או להתנהגות של מישהו אחר?
תגידו זה לא בשליטתי.
נכון. לפעמים זה לא.
ואכן בכיתי לפני שבוע בכי בלתי נשלט, בסיטואציה לא מותאמת לחלוטין.
מה שאומר שלא תמיד אני יכולה לשלוט ברגשות שלי על הרגע בלייב. ובכל זאת זה כן אימון חשוב וכן אפשר להשתפר, כי כשסיימתי לבכות, אחרי כשעה, הרגשות שלי חזרו אלי בשלום.
תגידו אולי הוא/היא/הם צודקים.
אולי אני באמת בנאדם שעושה ככה וככה ולא מסוגל לזה ולהוא.
נכון.
לפעמים בתוך העלבון יש צדק, וממש חשוב לי להקשיב טוב ולנסות להבין מה התוכן בתוך העלבון והאם זה קשור אלי ולהתנהגות שלי באמת. ואם כן להבין ולהתנצל אם צריך.
השאלה החשובה היא כמה זמן אני מרגישה את הפגיעה, והאם אני נותנת למישהו אחר להיות אחראי על ההרגשה שלי.
האם אני זוכרת גם לקחת אחריות על סיום האירוע בלב שלי והחזרתו בשלום אלי.
אז כנראה שאני אמשיך לבכות (לפעמים) במקומות פומביים, וזה ימשיך להיות פאדיחה.
ועדיין אדע שהרגשות שלי בידי, ומי שאחראית על איך שאני מרגישה בסופו של דבר זו רק אני.