החודשים האחרונים היו קשים עבורי. אני מודה.
הנחיות, מתווים, סגר, בידוד, הון שלטון עולם תחתון, משפיעים גם עלי עם כל הכבוד לי וליכולות שלי לראות את הטוב ואת האור.
אני לא כל כך יודעת למה דווקא השבוע כבר נגמר לי הכוח, אבל ככה זה. מעט הבטרייה שנשארה לי צמצמה את פעילותי לעשות פחות ולישון צהריים יותר.
לעשות יותר ממוקד לילדי, לבן זוגי, למתאמנות שלי, לתלמידות הקורס. לחתולה המזדקנת.
לא עשיתי את כל הכביסה בזכות הסגר, לא שיחקתי יותר עם הילדים ולא לחמתי בבלפור.
וגם לא כתבתי פוסט מבריק על סליחה, על כפרות, על בין אדם לחברו או לאלוהיו.
אבל אני כן סולחת לי. טיך נאת האן, מאסטר הזן החביב עלי, אומר שהחיים שלנו ואיך שאנחנו חיים אותם, הם המסר שלנו לאחרים.
אז אני סולחת לי.
ההצעה העיקרית שלי אליכן ביום הכיפור הזה היא לנשום עמוק ולסלוח לעצמכן.
על הברקה שלא הברקתי, על הכביסה בערימות, על מחשבה קשה, על עייפות, על בלאגן בסלון, על אי הבנה עם מישהי, על משימה שלא הספקתי, על מלחמה שנלחמתי סתם, על משהו לא במקום שאמרתי, על צורך שלא זיהיתי.
כשהייתי צעירה יותר, בדירה על הפינה של רחוב הקישון, הייתי קמה לפנות בוקר ל"סליחות" לאורך מספר שנים. הכי התרגשתי ברגע של הזעקה "חטאנו לפניך רחם עלינו". הרגשתי שאולי מישהו שומע ויכול לסלוח לי ולרחם עלי. היום אני מפצירה בי ובך, קחי אחריות - רחמי עליך.
ולמי שלא ראתה עדיין את ההתפטרות המבריקה של 'זהו זה!':
💜לחיצה על הלב פה למטה מסמנת לי שהתחברת למה שכתבתי :-)