מאבקים ותגליות בימי קורונה - או - מה שכיף לי הוא עונש לאחרים

*אזהרה - כל האמור פה נכון גם לשונות בין הורים וילדים, חברות.ים ואנשים בכללי, ולא רק על בני זוג.

אין לי כוח לריב כל שבת. זו באמת שיחה שמתבצעת כעשור, מהשנייה שאנה נולדה ועד היום.

הוא רוצה "לצאת עם הילדים לאוויר, זה עושה להם טוב".

אני רוצה להיות במאוזן בבית.

אחרי כל השנים ביחד אנחנו כבר יודעים שמה שכיף לי הוא עונש נוראי לאחרים, ולהיפך.

ב-NLP קוראים לזה "המפה אינה השטח".

אצל שנינו במפה מופיעה המילה "כיף".

הוא מדמיין הליכה קצרה, מעיין קריר, שמיים, סלעים וירוק מסביב.

אני מדמיינת ספה, קינדל, תקליט של ג'ו גקסון וקפה קר.

איך זה יכול להיות שאנשים שונים, שאוהבים דברים כל כך שונים, מוצאים את עצמם ביחד?

ואיך זה שעל הפוסט שכתבתי השבוע הגיבו הרבה אנשים, ואצל כולם יש מחנות בבית? (*הלינק בסוף הפוסט)

עוד לא מצאתי זוג שהמפות שלו זהות. אצל הרוב הן אפילו לא דומות.

ורק תשומת הלב לנושא יכולה לשנות דפוסים,

כן, זה לוקח זמן להתרגל למחשבה שה"כיף שלי" הוא לא מה שכיף לכולם.

דוד ואני = מחנה בואו נישאר בבית ונרבוץ

אז מה הקשר לקורונה?

אי הוודאות וחוסר היציבות מעמיקים את הפערים בינינו.

"אני עצבנית בטירוף, לא מבינים אותי" זה המשפט ששמעתי הכי הרבה השבוע בקליניקה.

ערעור כלכלי, דאגות בריאותיות, המון שעות בבית, הנחיות משתנות.

העולם עצר בבלימת חירום, ואז חזר (לחלקנו) ב-200 קמ"ש, ושוב עוצר.

זה מטלטל את הקרקע של כולנו, וקל לחזור לדפוסים ישנים ופחות מיטבים.

כשאנחנו מנסים לא להחליק ולמצוא מעקה,

ממש קשה להקשיב לאחרים,

לפעמים קשה אפילו להקשיב לעצמנו ולרצון הפנימי שלנו.

מה לעשות?

1. לנשום מלא, נשימה מודעת. 3 נשימות מודעות, מלמעלה עד למטה, משנות את כל ההוויה (ב-NLP קוראים לזה סטייט).

2. להודות על מה שכן ומה שיש, כרגע. יש לי רגליים, יש לי גג, יש לי כיסא, יש לי לחם, מים וכו'

3. לזכור שאנחנו שונים אחד מהשני. מוסיקה שנעימה לי - מעצבנת מישהו אחר.

4. רק להיום. לתת לנו מקום כמה שאפשר, לאחרים כמה שאפשר. לשוני, לדמיון. צעדים קטנים, להיום.

שיר לשבת, למי שלא ראה בפייסבוק השבוע, בהחלט להיט!

גמישות_היא_העוצמה_העילאית# הלכנו לים השבוע

לחיצה על הלב פה משמאל מראה לי שאהבת את הפוסט 🖤 תודה

*את התמונות המושלמות צילמה חנה פינקלשטיין חברתי הכה מהממת שאין דברים כאלה.