לפי פרק 7 בספר "אליס בארץ הפלאות" מקובל לחשוב שיום הולדתה של אליס חל ב-4.5, אז זו הזדמנות מצוינת בשבילי לחשוב אתכן.ם בקול רם כמה מחשבות בנושא:
השירים בספר מבוססים על שירים מפורסמים מאותה תקופה. השיר הראשון למשל, חתרני במיוחד בעיני. שיר על קרוקודיל שמח שזבובים טעימים פשוט נוחתים לתוך פיו המחייך, ללא כל מאמץ. חוקרי תרבות טוענים שהוא מאוד דומה במבנה שלו לשיר מפורסם בעל מסר הפוך, שבמרכזו דבורה שרק שבזכות עמלה הרב משיגה דבש. הרעיון שאפשר להשיג את המזון שלך בקלות ובשפע, בעליזות וללא כל מאמץ הוא רעיון כל כך ייחודי אז, וגם היום. את רובנו חינכו שעבודה קשה היא חובה, ומי שלא קשה לו הוא עצלן או שסופו להיות עני. אז די עם זה. זה פשוט שטויות.
הספר פורסם לראשונה ב-1865 ומאז לא הפסיקה הדפסתו מעולם. הוא לא היה איזה סופר מחונן של ספרי ילדים, אלא מרצה למתמטיקה באונ' אוקפורד שאהב (אולי יותר מידי) את בנותיו של הבוס שלו, איתן בילה זמן רב בשעות הפנאי שלו. הן דרשו שיכתוב את הסיפור שהמציא עבורן, כדי שיוכל לחזור עליו שוב ושוב ללא טעויות. לכן כתב אותו בכלל ביומנו. הוא אפילו היה נבוך מכך שהוא כותב מעשייה ילדותית, והמציא לעצמו את שם העט "לואיס קרול" (שמו האמיתי היה צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון). למה זה חשוב? כי הספר שכתב "על הדרך" בטיול בנהר עם שלוש ילדות לצידו הפך לאחת הקלאסיקות החשובות בעולם, כזו שנחקרת, עם מאות עיבודים במאות שפות בכל העולם. וזה משהו שחשוב לחשוב עליו כשתוהים האם יש לנו עוד מקום להתפתח אליו ומה האופציות שהיקום מציע לנו.
חגיגית אין יומולדת. קונספט כל כך גאוני. המתמידות בבלוג יגלו שכבר כתבתי עליו בעבר ושווה לציין אותו שוב. המשמעות שלו מבחינתי היא שלחגוג את היותנו כאן כל יום זו בחירה, וכמו שחוגגים את היום שבו נולדתי, אין שום סיבה לא לחגוג את היום שלא נולדתי בו. זה גם ככה שרירותי.
אליס מודאגת שאולי הפכה לילדה אחרת, וכדי לוודא שהיא עדיין היא - היא בודקת את הזיכרון שלה (ע"י חידה במתמטיקה). כל כך ברור לנו שאובדן זיכרון הוא אובדן העצמי. מצד שני אנחנו כבר יודעים ממחקרים שונים שהזיכרון שלנו נמצא בתנועה אינסופית ועובר עיבודים פנימיים שלנו כל הזמן. לכן אולי התשובה של אליס לשאלה הפנימית "האם הפכה לילדה אחרת" הייתה צריכה להיות פשוט, כן. כי אנחנו וגם הזיכרון שלנו כל הזמן משתנים וטוב שכך.
הרעיון שאליס גדלה וקטנה מעניין במיוחד. יש שרואים בו רפרנס של שימוש בסמים. יש על שמו סינדרום נפשי נדיר במיוחד, שמהותו שיבוש של תפיסת הגודל שלנו, באופן שנתפס כגדול או קטן בהרבה מאשר הוא במציאות. לטעמי, ביום יום שלנו, אנחנו מרגישים בגודל אחר כל יום. אני לפחות. יש ימים שאני מרגישה "בול אני בגודל שלי" ויש ימים שאני מרגישה קטנה מאוד. הכל גדול עלי. אפילו סתם לאסוף ילדים מבית הספר או להתקשר לקבוע תור למשהו. יש ימים שהכל קטן עלי, שאני מרגישה שאני הכי גדולה שיש. מסתובבת בבית כמו אליס הענקית, וכל המשימות קטנות עלי. פצפונות וחמודות כמו גרגרים. אז אני מודעת לזה שהיום זה ה-100% שלי. לפעמים אני מתעמתת עם עצמי ולפעמים מניחה לי. תלוי.
נ.ב: ממתק לסיום, הסרט הראשון של אליס שאי פעם צולם, משנת 1903. תהנו מהפשטות.
מעניין לך? תהיי חברה, שתפי את הלינק.