מה כפת לך?!

או - לא אני ולא שלי

לפני שנים, כשהייתי עוד שכירה, תכלס כעסתי כמעט כל יום.

בגדול, חלק משמעותי מהאנשים במשרד עיצבנו אותי, וככה הייתי מבלה ימים שלמים בוויכוחים ועצבים.

והייתה לי בוסית פלאית, שבכל פעם שנכנסתי אליה לחדר ועשן יוצא לי מהאוזניים, בטענות שזה וההיא וככה וככה - ענתה לי בנחישות וברגישות "מה כפת לך?! תתעלמי".

לקח לי מלא שנים להיות מסוגלת להתעלם באמת.

אפילו המצאתי לזה שם בקליניקה: "לא לתפוס את הכדור".

כלומר לא כל "כדור" שמישהו מעיף עלי אני חייבת לתפוס, להאמין, להחזיר, להתמסר, או לחליפין לתת לו.ה בפצצה חזרה לפרצוף.

אנשים זורקים עליך כדורים כל יום.

לכל אחד יש דעה.

כל אחד מדבר, מעיר, מזהיר - מתוך עצמו. משלו.

ומה שאומרים או חושבים עלי זה לא אני ולא שלי.


אם היה לי זקן - זו בטוח הייתי אני

וזהו, די, עייפתי. כבר איזה כמה שנים שבא לי להיות שמחה.

אז אני מסתכלת על "הכדור" שמתעופף לעברי. אני יכולה לזוז סנטימטר הצידה ולראות את "הכדור" עף לשום מקום (ואת הצד השני המום מזה שאני לא משחקת).

אני יכולה לתפוס, להניח בצד ולהגיב אח"כ.

וגם אני לפעמים באוטומט מיד תופסת, מתמסרת, מחזירה - אבל רוב הזמן אני כן זוכרת להסתכל רגע, לבחון ולהחליט מה לעשות עם הכדור. מתרגלת.

ננסה ונצליח.