top of page

מה זה משנה שלא הייתי מוכנה לקורונה (זה משנה) ואיך אפשר לשפר את המצב מיד

בימים אלה אני מסיימת לימודי השלמה ב-NLP לריפוי טראומה. זה נושא שגם התחמקתי ממנו עד כה וגם תמיד סיקרן אותי. עניין אותי איך מגדירים מה טראומטי ומה לא ואיך אפשר להשתחרר ממלחציים נפשיים כה חזקים. ספר ההגדרות הפסיכיאטריות, ה-DSM5 מעדכן את ההגדרה של טראומה נפשית מפעם לפעם, מוסיף מרכיבים ומחדד.

אני לא אטריח אתכם בהגדרה הנוכחית, מה גם שעבודתי כ-NLPיסטית אינה פסיכיאטרית בכלל.

אולי אפילו עבודה הפוכה. בלי שחזור של האירועים.

אז למה אני מתכוונת כשאני אומרת טראומה?

טראומה היא התגובה לאירוע מטריד מאוד או מזעזע, המציף אותנו עד לחוסר יכולת להתמודד. מצב שגורם לתחושות של חוסר אונים, מקטין את תחושת העצמי ומצמצם את היכולת להרגיש מכלול של רגשות.

איך זה רלוונטי אלינו תשאלו?

כאן נכנסת הקורונה לתמונה ואיתה אלמנט חוסר האונים. חוסר אונים הוא מרכיב משמעותי בחוויה הטראומטית.

כאשר אנחנו חווים חוויה קשה, ככל שהיכולת שלנו להגיב יותר נמוכה - יש יותר סיכוי לפתח טראומה. לחלק גדול מאיתנו הקורונה היא אירוע קשה שמתאפיין בעיקר בחוסר אונים.

הרגשה שאין שליטה על המצב בכלל. אין יכולת בחירה. אנחנו אפילו לא יכולים להחליט אם לצאת מהבית או לא!

אירוע קשה יכול להיות קשה לנו, סובייקטיבית, ולא חייב להיות משהו שברור לכולם שהוא קשה (כמו נוכחות בפיגוע או תקיפה מינית נגיד).

עוד אלמנט מעניין בנושא הזה הוא ההפתעה. כשאנחנו מופתעים ולא מוכנים לאירוע הקשה - יותר מסובך לנו להגיב אליו. לזה אנחנו מתייחסים כשאנחנו אומרים "לא הייתי מוכנה לזה נפשית". בתחילת מרץ 2020 הייתי בריטריט לימודי בודהיזם במדבר. היו שם שני משתתפים שאמרו שכדאי שנשב עם חלונות קצת פתוחים "כי מי יודע מה זה הקורונה הזאת מסין והם שמעו שאולי זה באמת מדבק".

אלמנט ההפתעה מכך שהעולם באמת עצר מלכת השפיע על כולנו. כלכלית, פיזית - וגם נפשית. הרבה נפשית.

והנה עברה כמעט שנה, ואנחנו עדיין הלומים.

חלקנו נתן גז בהתחלה, באופטימיות, והיא נגמרה.

חלקנו הסתגל לאט, ועכשיו מרימים את הראש באיטיות.

חלקנו ממש טובים בלגלוש על הגלים, באי ודאות ותגובתיות גבוהה, אבל גם המיוחדים האלה כבר עייפים. רק מבקשים לרדת קצת לחוף מבטחים.


יש שפשוט תשושים, מעצם ההרגשה של חוסר האונים ואי הודאות.


אי ודאות היא כיפית כשאני מתכננת אותה ו"מאשרת אותה מראש בהתאם לתנאי ההסכם". כשאני נוסעת לחו"ל עם מיקי חברתי או עם משפחתי, אני נכנסת ל"מצב חו"ל" ומשחררת לגמרי. תחליטו בשבילי, מה שיהיה יהיה, אני משתרכת אחריכם ונהנית מכל רגע של "לא לדעת" (רק שימו לב שאני לא רעבה - והכל קול).

אז מה אני מציעה? יש מה לעשות:

1. לייצר ודאות. בכל נושא שתוכלו. לעצמכם ולמי שאתם אוהבים. איך? תכננו לעצמכן את היום עם שתיים-שלוש משימות ועמדו בהן. דברו עם חברים שמעוררים בכם תחושת ביטחון ויציבות. לבשו בגדים שבוודאות יהיו לכם נוחים. עדכנו את הילדים שלכם בדיוק מתי אוכלים ומה. בכללי - הורידו את מפלס ההפתעות.

2. כמו שאלה חברתי ושותפתי להנחיית הסיירת אומרת "תהיו שובר גלים". ואני ממשיכה - תהיו סלע. תזכרו את הכוחות שבכן למול הסערה. את.ה הסלע ולפעמים העולם מתנפץ. זה לא הפוך. ברגע של טלטול, או תחושת סערה תזכירו לעצמכם את זה. עברנו המון. נעבור גם את זה.

3. לתרגל "זה מה שזה וזה זמני וחולף". כמו כל מצב בעולם גם המצב הזה הוא זמני וחולף אם נרצה ואם לא. גם אם יימשך שנים - הן יגמרו ויהיה משהו אחר. זה טבעו של הזמן, הוא זז.

נ.ב - אולי הכי חשוב מכולם

4. תתחבקו חיבוקים ארוכים. תנו לעצמכם חיבוק. אם יש לכן בת/בן זוג או ילדים - תתחבקו איתם. מגע אנושי זה אחד הדברים הכי מקרקעים ומרגיעים שיש. אם אתם גרים באותו בית עם בני משפחה, במקום להתעצבן עליהם שהשאירו כוסות, חבקו אותם חזק.


אם יש לכן שאלות אלי או התייעצות אישית, פנו אלי בוואטסאפ הוא מופיע פה למטה


Comentarios


bottom of page