כולם (לא) נגדי - או - מה אשמתה של כוס בכיור

המון ריבים אצלנו התחילו ככה עם כוס בכיור.

בפרץ סדר (איכשהו אצלי זה תמיד בפרצים לא צפויים).

אייל עובד עד מאוחר בדרך כלל ואני מלא אחראית פה על סידורי השינה (שהם נושא אחר לדיון וחרפה בפני עצמם). אז אחרי ההתשה של השינה של גמדי-הענק לפעמים מתחיל פרץ סדר. מקפלת השמיכות של הסלון (גם באמצע הקיץ הן שם כי קר לי במזגן וגם לאנה), מעיפה צעצועים ספרים ניירות לחדרים אחרים, מפנה את השידה בכניסה, אח"כ את האי, מסדרת המטבח, ממלאת את המדיח, מפעילה, כיור מצוחצח.

והופ, הנה בוקר, היהודים שרים לי בפליליסט בספוטיפיי ואני מתעוררת (כן, אני אוהבת שאורית מהיהודים מעירה אותי, בעיה שלי),

והנה לפתע, כוס בכיור.

כך, שם. עומדת. כאילו כלום. באופן טבעי אני מעיפה בה מבט מאשים, חצופה אחת.

כל עולמנו המשותף בהשתקפותה.

ולוקח לי כ-2 וחצי שניות עד שבי מתפרצות המחשבות בזרם זעם:

הוא לא קולט שכל המטבח נקי?

הוא לא רואה כלום?

הכל אני עושה בבית!

הוא לא סופר אותי,

הוא לא מתחשב,

הוא לא רואה אותי

בנאדם מרוכז בעצמו לא רואה אף אחד

ואז גם רצף החלטות ספונטני -

מה כפת לי, כלום אני לא עושה יותר בבית, משאירה ככה הכל מעכשיו נראה איך יסתדרו פה, יטבעו בכלים וניירות, חצופים, לא מעריכים, זורקים עלי (חדי האבחנה ישימו לב שעכשיו הילדים הצטרפו אצלי בראש) ועוד ועוד ועוד,

יושבת.

שנים של NLP ו-4 ההסכמות אומרות לי בשקט: זו היא כוס בכיור.

כוס בכיור. כוס בכיור. כוס בכיור.

אין לה אישיות, אין לה משמעויות, אין לה השלכות, אין לה אמירה.

היא כוס בכיור. היא לא סמל לכל יחסינו. היא לא דימוי מרכזי למשמעות שלי בחייו. ואסור לי לתת לי את כל התוכן הזה. זה מיותר ושקרי.

זו כוס קפה ששתה ממנה אהובי העייף, השאירה בכיור והלך לישון.

הוא רואה אותי טוב מאוד (תכלס אני נוכחת ברמות גבוהות שלא לומר מוגזמות)

ומחזיק חזק כשאני נשענת עליו בכל כובד נראותי לתפארת.

ואני קמה

ונושמת,

ושלום על בית לנדסמן ריבא ושלום לכוס בכיור ושלום לאייל וילדינו החמודים, שלא נפגעו בזמן כתיבת טקסט זה

דוגמה אחת מהחיים, על ניצחון המוח ודרכיו החדשות.


נ.ב. בדיון מאוחר התגלה שמבחינת אייל, מה שנקרא ב-NLP "במפה שלו", הכוס הגיעה לכיור מתוך התחשבות בי ובצרכיי! הורמה ופונתה לכיור ולא הוזנחה על השולחן בסלון.

נחמד מצידו סה"כ :)